קורות האם האובדת

אחת הבלוגריות הידועות בישראל, וולווט אנדרגראונד (דבורית שרגל) עזבה את האכסניה המכובדת שלה, "רשימות", שבה ניהלה את הבלוג האישי שלה, "לחיות את חייה", ועברה לכתובת פרטית, בפלטפורמת וורדפרס, שמעניקה לה כלים טכנולוגים עדיפים בהרבה.

היא עשתה את המסלול הקלאסי, אבל האם היא הרוויחה מכך? הבלוג שאני מנהלת ברשימות זוכה לפי עשר כניסות ופי 3 תגובות מאשר זה שאני מנהלת כאן, למרות שאני מפיצה כל פוסט שלי באופן דומה. עדיין, רשימות היא קורת גג שעשרות אלפים מחפשים בה מידי יום תוכן מעניין, ולבלוג עצמאי לעולם לא יהיה כוח כזה. מה הפתרון של בלוגר שמבקש זהות עצמאית, כתובת משלו ולהמשיך להביא קוראים ובעיקר – לגרום להם לנהל דיון על הנושאים שהוא מעלה?

גם את חברתי, העיתונאית כנרת רוזנבלום הדילמה הזו מעסיקה, היא פתחה לפני מספר חודשים את האתר "פריסאית", מדריך לחיים בעיר האורות, ורשמים אישיים, והיא סובלת מאותם סימפטומים, להלן המייל שהיא כתבה לי השבוע: "אני רואה שחוץ מבלוג אחד בקפה דה מרקר ואחד ברשימות, יש לך בלוג עצמאי בנושא רעש חברתי. חשבתי שאולי תוכלי לעזור לי לפתור איזה מילכוד סביב בלוגים עצמאיים ורעש חברתי. כלומר, נראה שהשניים לא ממש מתחתנים. אני קוראת בקביעות ואף מגיבה מדי פעם למשהו כמו עשרים בלוגים שפזורים ברשת העברית, מהמובילים, אני מניחה. ולמרות שמזמן הבנתי שעצמאות זה ערך עליון, לי אישית חסרה האינטראקציה עם הגולשים, ויותר מזה – עם הכותבים האחרים.  האינטראקציה שלי, היא אמנם רבה אבל מסוג אחד בלבד אני מקבלת מהקוראים שאלות בעיקר, מחמאות, ולעתים רחוקות הצעות לטורי אורח. כמעט אף פעם לא מתפתח דיון שהוא מעבר לזה.
אז הבלוג שלי הוא עדיין עולל בן מספר חודשים, אבל גם בבלוגים העצמאיים הותיקים אני רואה את אותה בעיה. להם יש כבר כמה מגיבים, שלכאורה היה אפשר לקרוא לזה קהילה, אבל בפועל זה יותר קומץ אוהדים משולהב מאשר קהילה. זה לא מספיק לי. האם אפשר לחשוב, אולי כאן, יחד, עם קומץ אוהדייך המשולהב, איך יוצרים תנועה ערה יותר בין בלוגים עצמאיים משובחים? יותר אינטראקציה והפריה בין בלוגרים עצמאיים משובחים? "

הקולקטיב

שאלות טובות. נראה שגם הבלוגרול והקשרים בין הבלוגרים עוזרים רק חלקית, בעיקר לאלו שמתחזקים את הקשרים באמצעות תגובות אינטנסיביות. מעין הגב לי ואגיב לך. הפתרונות הידועים, הפצה ברשתות חברתיות ושיתוף בכלי RSS, נהדפים בידי הבעיה המרכזית של המדיום – יותר מידי מידע, פחות מידי פילוח. נראה שטובי המוחות עובדים על כלים שיתנו סינון מדויק יותר לצרכים של הקורא, וגם של הכותב, אבל מה בינתיים, וכמה קרוב הוא עכשיו?

אני לא מתיימרת להציע פתרון מחץ, אם היה לי כזה, הייתי  מגייסת לו הון בעצמי, אבל בעניין האתרים האישיים, חסר לחלקם קונטקסט שממצב אותם בסביבה של האתרים בעלי אותה שפה, ואני לא מדברת על קישורים הדדיים, אלא על יוזמות תוכן משותפות, פעילות שיש בה ערך מוסף לגולשים ולהם. קצת כמו קולקטיבים של כותבים בעולם הספרות, העיצוב, והשירה. למה זה לא קורה (מלבד בפעילות פוליטית מקומית וארצית)? רשימות שהוא בית יקר שלי כבר חמש שנים, הוא מודל אב שהיה צריך להצמיח בעקבותיו עוד כאלו, לפי נושאים, נישות. היעדר מודל כלכלי כנראה מנע את זה, וחבל.

למוסס את החשדנות

הבעיה מתעצמת כשמדובר בבלוגרים מסחריים/מקצועיים. הדרך שלהם לשוחח ולשתף תוכן שיווקי במדיה הזו עם הגולשים נתקלת בדרך כלל בביקורת צוננת.כשאני מייעצת ללקוחות, כמו למשל, ח"כ מיקי איתן, אני מנסה לכוון אותם להתגבר על החסמים האלו, ולנהל את האינטראקציה שלהם עם המבקרים בבלוג באופן ישיר ושקוף, להתמודד עם הבעיה בישירות בלי לוותר על הערך העצמי, ולא פחות חשוב, להשתמש בהומור שמפרק מוקשים כאלו, לדעתי הומור הוא אחד הכלים הראשונים שמקרבים את הגולשים החשדנים, בהנחה כמובן שלא מדובר בבדיחות קרש.