את הזר ההוא אינך פוגשת באקראי לעולם

אפשר שיצעד באותם רחובות בוערים

שידרוך על אותן מדרכות

אכזב

כך רוצה העולם

את שהיה מלא והתרוקן

כאגם חרב

(חריצים חריצים על לוח הזיכרונות)

אין להציף

בועת העבר תיוותר אם כן

בכל החלל

חוץ מהעולם הזה

לאכול, לקנות, לעשות סקס. וגם לכתוב. מאז הפוסט הקודם נכתבים לי בראש פוסטונים/פוסטים בינוניים/ סיפורים זעירים.

יש לי תיבה של סיפורים בראש, אני אומרת לכם. תיבת עץ עם חותמת ברזל. היא דחוסה בהם, אבל נעולה כמו שנעול השבוי, במרתפי התודעה הממוסכת שלי.

פה ושם הם מתגנבים החוצה, נוזלים בערמומיות מחגורת הבטון של השכחה.

פראותו של לילה אחד שבו הייתי בת עשר, משחקים נעדרי השגחה של חבורת ילדים בשדה רחב, קיץ, כמה ילדות חייבות לחטוף מכות, האדמה קשה. הילד עם הפנים האדומות תמיד, גם בחושך. אמא שלו חולת הכליות הייתה מחוברת לדיאליזה. פעם אחת ראיתי אותה בחצר ביתם,  יושבת בכיסא הגלגלים, ומכונת הדיאליזה לצידה.אף אחד לא ראה אותה שוב.

אין בזיכרון פורץ המחסום הזה כדי למלא את מגירת הטראומה, אבל יש בו אימה מהולה זוחלת שעד היום נעוצה במרקם שלי.

אבל אז מגיעה הפרעת הקשב, לעולם התרופה והתבוסה שלי, ומסיטה אותי, תריסים נפערים, הסחות קורמות, כשמתחילים לזכור, קשה לחדול.

עברנו דירה. למתמידים מביניכם שזוכרים שרק לפני שנתיים עברנו להרצליה, ובכן, רומן הפרברים הזה לא עלה יפה, ולפיכך אחת השכונות הצפוניות של תל אביב קלטה אותנו לחיקה הרגוע למראית עין.

היעדרותי מהבלוג והאטה מסוימת של "אמהות אובדות" אינה מקרית. החודשיים האחרונים הם ויה דולורוזה בדרך לחלום הכל-ישראלי החדש: עיסוק קדחתני בענייני נדל"ן, בעלי דירות, פרוצדורות, עיצוב הבית, וריקון הנשמה (והכיסים, כמובן).

כמובן שיש גם תוכן, הצורך לסגל את הילדים לפרידה ממקום אחד והיכרות עם מקום חדש, הטלטלה הרגשית המודחקת כעת בסיוע מנגנון ההישרדות שלנו.

בחרכי ההרהור הזעירים שאני עושקת בימים האלו, בתוך עבודת הפרך של אריזה/פריקה, אני חושבת לעצמי, כמה שבלוג הוא לפעמים פינוק או התפנקות.

בשביל לכתוב פוסט חדש אני זקוקה לנשימה. אולי כמה נשימות, הפוגה מהמעש הבלתי פוסק, שתיקה מסוימת, והטענות בדברים שאינן רשימות, כלומר רשימות בפירוש המילוני. רשימות קניות, רשימות to do, ארגזים מלאים בחפצים שחלקם מרגיזים אותי מאוד על קיומם הלא מספק.

אני מנסה ללמוד את הבית הזה, בינתיים, כשאני מאכלסת אותו בדברים, הדברים כמו אצל ז'ורז' פרק, הספר היחידי שלו שבאמת אהבתי. בבוקר השני אספתי את הקולות שלו: אנחנו מתעוררים מוקדם מידי, וקיבלנו במתנה קונצרט קולני של מקהלת עפרונים, כולל מנחה דומיננטי. אולי הם התווכחו עלינו כמו בסרט ההוא של וודי אלן, עם הדמויות ממחזה שמלוות סצינות. "ראיתם אותה? האם לדעתכם היא תהיה מאושרת בדירה הזו?"

לחיכוך כף הרגל בפרקט המזויף שבחדרים יש צליל אטום ופלסטי. דלתות ההזזה של הארונות משמיעות אוושה מעודנת. ושמעתי יותר מידי קרטונים משוחחים עם מרצפות וקירות בשבוע הזה.

בני הבכור נתקל בקיר בשנתו, והחבטות העזות החדשות פולשות למנוחתנו. הקיר אינו משותף, החרדות כן.

אני מנסה לחדול מלהירדם בחיים הקטנים האלו שלי, שאוסרים עלי לכתוב בלוג כי יש להם טענות על דברים חשובים יותר.

צריך אומץ להתעמת עם הדף, עם העמוד הפתוח שעל המסך. לבוא, לתת דין וחשבון, סליחה! לאן נעלמת, מה עשית כל הימים, שבהם לא ביקרת אצלי, באילו מסכים הסתובבת.
הדף לבן עכור ומגורען, מזכיר לי את הדגים שאני מגדלת בבטן, אין להם קול, אבל הם עושים תנועות עם הפה. מבקשים לומר, ואני מאכילה אותם פרורי לחם.
הייתי במסכי החיים, הסידורים והחובות. היה עלי למצוא דירה במקום זו, שמזמן אני חפצה להסתלק ממנה ולא לזכור ממנה, מכתליה, ומאי תפקודה. מאחר ואני זו שדחקתי לנטוש אותה, החיפוש הוטל עלי וזה התגלה כמתסכל, סיזיפי, וג'ונגלי, כצפוי.
תמונות קצרות בתוך דירות זרות, מדרגות שבסופן הלם, אכזבה, כעס, תקווה שאולי זה יכול בכל זאת להסתדר. לפני כחודשיים הגענו שנינו לבית באזור, ולמרות התיאור המקדים הצנוע שלו, התאהבנו בו מיידית, שנינו, דבר שלא קרה לנו קודם לכן, אבל כך גם אחרים, וכשבאנו לבעליו כדי לבקש אותו, הודיעו לנו שכבר נחטף. האבל נמשך ימים אחדים.
אני לא יכולה לזכור את כל הדירות בהן גרתי. מידי פעם צפה אחת מהזיכרון המקורקע בתחתיות, ומפתיעה אותי. לא מזמן מישהי אמרה שהיא גרה ברחוב השופטים ונזכרתי באחת, שניים וחצי עם שותף תמהוני במיוחד, חדרים קטנים, ספרטנית וקודרת כראוי לבת 22 שהעיר גדולה לה מידי והיא לא יודעת זאת.
ואז הצטרפו קרעי זיכרון ממנה. הסופר המבוגר, המהורהר והמלנכולי יושב על אדן החלון שבחדרי, עיניו מסגירות את אומללותו וכמיהתו האילמת למה שאיני מתכוונת למסור. השותף הולך ומקצין את התנהגויותיו הביזאריות, וכמעט ואינו מתקשר איתי. ספרייה קטנה מחנות בדיזינגוף סנטר שהייתה איקיאה של שנות התשעים המוקדמות ונקראה, כמה פתאטי, go-in. אורלי קסטל בלום מדבררת אותי ממנה.
עוד מעט גם הדירה הזו תהפוך לדירת רפאים בכרונולוגיה של הזיכרון. הדירה שבה שברתי את כף רגלי הימנית ביום הראשון של כיתה אלף של בכורי. הדירה שהתאנתה לי באכזריות שיטתית ובצורות שונות, תהיה קובייה מרה בהיסטוריית ההשתקעויות הזמניות שלי.
את המשכן היחיד שראיתי בו בית עזבנו כשעברנו אליה, ורק אז גילינו ששררה בו קרינה גבוהה פי עשרה מהמותר, ולא חשדנו אפילו בקיומה של הרעה. דווקא בה, שהיו בה השורשים החשובים של חיינו. ההיכרות, ההתאהבות, המעבר להתגורר איתו, הלידות, התינוקות, הפרידה, החזרה, ההבראה. וזו כל הזמן בקעה מהקירות, שכרגיל, לא דיברו.
את הדירה הבאה שלנו בחרנו כדי למחוק את זו הנוכחית. שנינו יודעים זאת, ישנם בה התכונות האלו, ובעיקר ישנו בה החלל. זה החלל שאותו איתרנו שהוא פנוי להכיל אותנו.

ודווקא השבוע גיליתי את השיר המסעיר, המופלא הזה. תודה, גדי ליבנה.

הקשבתי היום ל"טל השילוני מארחת", באולפן התארחה נילי לנדסמן, שהוציאה לא מזמן את "בטוב וברע", ספרה השלישי. טל שוחחה איתה הרבה על תקופת שנות התשעים, קריירת עיתונאית המוזיקה שהייתה לה אז, האנשים שהכירה, הפרספקטיבה שיש לה היום. בין היתר אמרה לנדסמן כי התרחש אצלה נתק ממוזיקה לכמה שנים, ולאחרונה היא חוזרת לזה. היא סיפרה למשל על היחס המתנכר שלה כיום לניק קייב, מי שהיה אביר נעוריה בשעתו, אמן שהיא התמוגגה ממנו ומאוחר יותר חשבה שהוא בכיין מעצבן. השיחה עם נילי, שאני מכירה מהעיתונות ומהעיר הרבה שנים ומעריכה ואוהבת, עברה מעניין והשאירה אותי בתוכה כמה שעות. הפיכחון החריף והמנוסח היטב, שהביאה איתה, מהול בעצב ובהשלמה עם החיים הלא יציבים, שיש בהם מטוב ומהרע, הידיעה שתמיד יכולים לבוא איזה קורנס מהפינה, או אהבה מהקצה, הופכים אותה למי שהתבגרה, סליחה על הקלישאה, הכי בחן ותבונה מכל אלו ששחו בזירת הרוק שלה, אז.

גם היחסים שלי עם המוזיקה הקבועה על המדפים והכונן שלי, עוברים לאחרונה משבר מסוים. וזה לא עזר שרכשתי סוף סוף אייפוד טאץ'. כמעט מידי יום אני ניגשת למדפי הדיסקים, ועיוורון מוזר תוקף אותי, 400 חתיכות כמעט, פזורות במדפים וארגז קטן, חלקם יצקו את אבני הבניין של האישיות שלי כאדם בוגר (לו ריד, פיג'יי הארווי), חלקם שזורים בסיטואציות משמעותיות מלאות כאב (גרנדדי, בדלי דרואון בוי), וחלקם תחנות בזמן של העשורים האחרונים (וילקו). אבל אני עומדת שם, ודבר לא קורה. בכונן שלי מחכה האחרון של ג'ייזי שקצת משעמם אותי, והפסקול היפה שקרן או עשתה לארץ יצורי הפרא. אבל אני לא לוחצת פליי. בדרך כלל אני בוחרת בסוף משהו שלא יאיים על שלוות הנפש שלי, ועל התפקוד השגרתי, שלומי שבן, למשל. יהלי סובול. העברית דווקא משמשת כגשר ידידותי יותר אל המציאות, ואני צריכה אותו.

אבל המצב הזה ללא ספק מצריך התבוננות, לא נוחה במיוחד. מה קרה כאן. האם זה השפע שמציף את התודעה המתפקעת ממילא וחוסם אותי מתשוקה אמיתית? איך יכול להיות שהפיקסיז מופיעים כאן בעוד חמישה ימים ולי התחשק למכור את הכרטיס שקניתי כבר בינואר? האם הגעתי לצומת הנכאים בואך מוות של האנשים עם המשכנתא (שאין לי, בינתיים בשכ"ד), הילדים, הייאוש, שממשיכים לשמוע שנים את מה שהקשיבו לו בתקופה שבה היו חיים באמת? שנות השבעים, בדרך כלל? הרשת החברתית והבלוגים מציפים אותי בתחנונים, תקשיבי, תקשיבי, מיליון קישורים לפודקסטים, להורדות, וברבע אחוז מזה שאני דוגמת, עוד לא מצאתי את התחושה מרעידת העולמות, פוערת חסימות, שהייתה לי כששמעתי את אלו שהזכרתי לעיל. התחושה שהנה שופר למרתפי הרגש, המכוסים בכביסה מלוכלכת, ובחליפה המעשית שלי. ככה זה עובד אצל כולם?

ובכל זאת, אחד כן היה. הביצוע היחיד שנצרב בנימי הזהות שלי, הוא ביצוע אקוסטי אולפני של רונה קינן, מהמוזיקאיות שאני אוהבת עד מבוכה, שגרמה לי צמרמורת כשעמדה לידי בהופעה של יולה טנגו, לשיר של הפיקסיז, קקטוס. היא ביצעה אותו, בעצם ייבבה, זעקה אותו, לחשה, החדירה לקרביים -בתוכנית הרדיו החדשה והמרגשת שלה עם דורי מנור, "ציפורי לילה מתפייטות", שם הם מביאים מוזיקה ושירה ממקומות שונים, ולא רק באנגלית-עברית, והרבה מהבחירות האלו הן יהלומי תרבות יקרים ויפים שפותחים לי ערוצים חדשים למי שאולי אהיה בעוד כך וכך שנים, עם טעם מגוון יותר, אקלקטי כמו תמיד. אולי שם אמצא מחדש את שיא הרגש.

בעוד יומיים ודקות, אמריא מכאן לחמישה ימים שלמים בגפי בברלין. זה קרה בהחלטה של אחר הצהריים אחד בשבוע שעבר, בפקק שגרתי בדרך הביתה. כשכל המאזדות והרינות בדרך להספיק לאסוף ילדים, ולהתחיל את המשרה השנייה שלהם להיום. שבע וחצי שנים (מאז שהבכור היה בן חצי שנה) לא העזתי לחצות את גבולות ישראל בלעדיהם, ולא שמגיעה לי תעודת אם העשור בגלל זה, או בגלל כל סיבה אחרת. לא מאידיאלים אמהיים לא הפקדתי את דרכוני בביקורת הגבולות לבד, אלא מאינסוף פחדים ארורים. קודם כל, קפצתי לשלולית החשבונות הזוגיים, שהייתה גדושה ונשאה ריח חשוד ומוכר. החשש להתחמש באשמה למפרע, לחזור לאגם טעון של מי שהיה איתם כך וכך ימים לבד, קיפד מראש את החשק.

שנית, זו ההיאחזות הזו במוכר, במגונן, במשפחתי נו. בכיסוי הפוך של לדעת כל הזמן למי אתה שייך, גם כשאתה זר לגמרי. ודווקא עכשיו, אני רוצה להיעלם, להמחק, להתמזג לתוך הזרות המוחלטת. אינני מכירה נפש חיה בעיר הזו. אני סקרנית לדעת, האם הזרות והיעדר המנגנונים הרגילים של היום יום, יעזרו לי לדבר עם מי שאני מבקשת, שם בפנים.

ומעל הכל, להסביר להם, מה שעשיתי בימים האחרונים בפעם הראשונה, שאני רוצה וצריכה להיות בלעדיהם. לענות לשאלות כמו, "אבל למה? ולמה אני לא יכול לבוא גם", ולהשיב ל"אבל אני ארצה אותך", ולהרגיש שזה בסדר. להיזכר בחברות אחרות שעשו את זה, ואפילו הגשימו חלום שמשותף לי ולהן, והילדים שלהן שרדו יפה.

כשבישרתי לתועפות החברים בפייסבוק על הנסיעה הצפויה, קיבלתי יותר מהכל תגובות של אמהות רבות שכתבו על קנאה צרופה, אפשר היה לחוש מבעד למסך את ההשתוקקות, הערגה, הכמיהה. זה לא ברלין, זו אני וזה הן. לא ברורה מאליה כלל היא היכולת להגיד, שלום, אמא נוסעת. גם בתרבות האינדיבידואליסטית, רודפת השפע והשלכותיו, והגשמה עצמית ובלה בלה. המון תגובות מסביב, כל הכבוד לך, את לא מפחדת?

אבהל'ה דווקא נסע כמה פעמים לבד, אף אחד כמובן לא עשה מזה שום עניין. כשנסעתי בפעם היחידה כשהבכור היה בן חצי שנה, חזרתי מלונדון עם הרבה מתנות מפרווה, וקיבלתי בתמורה דיווחים על ביקורת רעילה שנשמעה בחוג הקרוב על כשירותי האמהית המפוקפקת. אותם אנשים שבפנים אמרו לי בנימוס, העיקר שנחת קצת.

ובחלומי אני מתירה את הפחד, המוסכמות, הנחשים, וגם את המינוס של כל אמא בעולם, ומתירה לה לנסוע לכמה ימים, לנוח מכל זה.

המשפט הזה עלה לי בשיחה חפוזה עם עצמי היום בבוקר. חשבתי על זה שלא כתבתי בו די הרבה זמן, מלבד הודעות וקישורים, ותהיתי ביני לבין עצמי, מה קרה בעצם ואיך אפשר להחזיר את הבלוגריות לחיי. נכון שאני כותבת באמהות אובדות, טורים ודעות, אבל זה לא אותו דבר, אין בהם את הכתיבה בתדר הבלוגרי, שיכולה להתפזר, שלא תמיד מחויבת לנושא על, אלא משתמשת בבלוג למעין חשבון נפש פומבי על 'איפה אני נמצאת' כשם ספרה היפה של אורלי קסטל בלום.

חשבתי קצת בחשש האם בעצם עברתי שלב, לכתיבה מגויסת יותר, בגלל "אובדות", ושלא אוכל לחזור לעשות זאת. מחשבה אווילית, אני יודעת. אני מזהה שני צירים שמיירטים את היכולת שלי לכתוב כתיבה אינטימית, מתוך נרטיב נפש שמנהלת דיאלוג עם עצמה: עבודה מאוד אינטנסיבית לאחרונה, ושקיעה, שלא לומר צלילה, לפייסבוק. בכל פעם חושבת שאי אפשר להיות יותר מכורה, אני מפתיעה את עצמי. השהות בפייסבוק אינה מפריעה רק לדיאלוג עם עצמי, היא משבשת קשות את התקשורת האנושית האופליינית שלי לאחרונה. אני מתקשה לבצע חציצה לפעמים, מצפה שהחיים והאנשים שאני פוגשת יתנהגו וידברו באותו אופן שעושים שם. טוב, אני לא מצפה שהם ידברו בסטטוסים, זה עוד לא, אבל אני חשה מוזר כשאני צריכה לקיים שיחה חברתית רצופה בלי חלונות מסיחי דעת, וזרם של עדכונים. בפגישות עבודה אני ממוקדת בתוכן שלהם וזה לא קיים שם. אתמול בערב יצאתי עם חברה טובה לאיזה בר מוערך מידי בתל אביב, ופגשנו שם שני ידידים שלה. זה משונה, אבל לקח לי זמן להיזכר איך עושים את זה, מייצרים שיחה שאינה טעונת פרופיל ומידע חברתי מהרשת. יש ריפוי ללקות הזו?

######

abiliko – האתר שאני בין מקימיו ומשמשת בו כעורכת ראשית עלה לאוויר. זה אתר מומחים וקהילות לאנשים עם מוגבלויות. צללתי ראש לתחום שמורכב לי רגשית, כי האתגר והעבודה מעניינים, וכי אני בת משפחה לאנשים עם מוגבלויות, ואף לפני כחודשיים אובחנתי בעצמי כADD. להתעסק בעבודה בתחום שהכי כואב לך בחיים יכול להיות מכביד, אצלי יש תחושת צדק פואטי שהגעתי לשם. שאיש לא יכול להתאים יותר לשילוב כזה. באמת שאני נהנית.

@@

האשה המבוגרת שפגשתי אתמול בערב בסניף שופרסל, ליד מדף תפוחי האדמה, לא יוצאת לי מהראש. לפני שנים שמרה על בני מספר פעמים, היא נוהגת להוציא לחמה בטיפול בילדים ושמרטפות מזדמנת, מאז שבעלה נפטר. אני מודה שעד אתמול בערב הייתה שקופה בעיני, וגם שיחת הנימוסין שניהלתי נועדה לשמר מצב זה. אבל לפתע החלה לדבר ומיד התמלאה בשר ודם, דבריה הנוקבים הפכו אותה לדמות מאחד הסיפורים הלא כתובים שלי.

היא דיברה כמובן על החמצה. ללא קלישאות, ללא התחנחנות. בפשטות מודעת ונטולת נחמות.

בעבר שימש אותי המקום הזה לבלוג מקצועי בשם "רעש חברתי". מהיום הוא האכסנייה הרשמית של "קורות האם האובדת", הבלוג שלי מאז 2003 מרשימות.

אתם מוזמנים, תודה.

ראיון עם ענת אסף, מנהלת משאבי האנוש של התאגיד, על מדיניות החברה בהעסקת אמהות והורים בכלל:

"הארגון מאפשר גמישות רבה, גם לגברים וגם לנשים בלי קשר למין, אלא לפי הצרכים שלהם, ואחת הצורות הוא גמישות בשעות העבודה. ספציפית מיקרוסופט מודדים תוצאות בלבד, ולכן כל עוד העובדים מספיקים את התוצאות, יש להם מידה רבה של חופש. כל עובד ועובדת מנהלים את המשימות לפי שיקול הדעת שלהם. הגמישות קיימת לכולם, אנחנו חושבים שלאפשר רק לנשים לצאת מוקדם לילדים, זה לא שוויוני כלפי הגברים, צריך לאפשר גם להם. ולכן אין לנו משרות  לאמהות או לאבות. אין כאן אפליה מתקנת או גישה הפוכה . מי שמתאים לתפקיד יכול להתקבל. אגב, אנחנו מדברים כרגע על הורים אבל הורות זו לא סיבה יחידה לעזוב את העבודה מוקדם, יש אנשים שיש להם תחביבים, ספורט למשל.

"אפשר לתת דוגמאות – עובדות שיוצאות פעמיים בשבוע מוקדם לילדים, יכול להיות גם יותר. חלקן כדי להגיע לתוצאות וליעדים שלהן, צריכות להשלים את המשימות שלהן בשעות שנוחות להן. כמעט לכולם יש מחשבים ניידים וחיבור מהבית. באותה מידה עובדים רבים עובדים יום עבודה מהבית. יש כאלו שזה לא מתאים להם, ויש כאלו שזה לא מתאים לתפקיד שלהם"…. המשך בקישור הזה באמהות אובדות!

בחודשים הקרובים אעסוק במדיניות שוק התעסוקה כלפי הורים עובדים. יש לכם רעיונות, מידע, או רצון להתראיין? פנו אלי! באמצעות שליחת מייל כאן מימין

פרוות גופו הסמיכה, הזאבית. זה היה מפתיע, ראשו קירח, גופו שמיכה. הלשון מתרגלת.

בוקר אחד עצר את מכוניתו על ידי ברחוב שלנו, זה לאחר שכמה ימים כל מחשבותיי עליו נסכו בי עונג מגונה ואשמה כאחד, ושמתי לב שאני נוהגת ברוך יוצא מן הכלל בכל, גם בתינוק ובבעלי.

בבוקר זה שלפני ערב החג, עוד מעט כולם יתרוצצו בקניות והכנות, ויש להקדיש את היום הזה לענייני הבית. כל חברות חוג האימהות נדברו וקבעו לרכוש יחד טלה צעיר שיישחט בו בבוקר, ביפו, ושלומית הפצירה בי להצטרף, כדי לפנק את המשפחה.  את הנתחים נקבל מייד אחרי הביתור והחלוקה מהקצב, וכל אחת תבשל במטבח הפרטי שלה,  את אותו מתכון בדיוק, שאחרי דיון ואפילו ויכוח ארוך נבחר להיות ירך טלה מבושלת,  של השף אלי לנדאו.

הסיפור מופיע באמהות אובדות