קורות האם האובדתלפנות ערב באתי אל חדרי.
מפני הבל פיו של העולם נמלטתי
ורק בו ידעתי
אין לי מלבדו דבר.
הוא הריק
הדובר אותי
מראה משוננת ללא קליפה.
לקיומם של הדברים האחרים
הנחתי לגווע
ברחוב ללא מוצא.
מכאן הישן הסתחרר ונמחה
ילדיי דהו ממסכי הביוגרפיה
בגדיי קמלו.
מצב חשבון עדכני-
סרבני.
האד שעל החלון היה לבטון,
מנעולי שכחה נפרמו.
בקעתי.
ערב בגווני סגול כהה עם הילדה. למה סגול כהה? שום קשר ללהקה ההיא, אנחנו נוסעות ביחד במכונית, היא חגורה מאחוריי בכיסא שלה, וצללים בצבע הזה נעים חליפות על גופה. היא מוציאה משקפי שמש סגולים מהתיק הקטן של הגן ומרכיבה אותן: "אבל חושך נורא", אני צוחקת, "למה את צריכה משקפי שמש?".
קודם לנסיעה קראתי ברשת אשה זרה שמספרת לקהל חברים מקוונים על אונס שבוצע בה, בפירוט רגשי מעורר מחנק. רצף האסוסיאציות דהר בתוכי. לא מזמן נתקלתי ברשת באתר הזה, "בלתי שבירים", שגרם לי לסערה רגשית קשה, וכמעט סיים בפתאומיות את יום העבודה שלי, עד כדי כך. אני לא חושבת שנתקלתי ברשת באתר יותר מזעזע ופורץ הגנות. וכשנזכרתי בו בנסיעה הדפתי אותו מיד ממני, ושאלתי את הילדה שלי: "תגידי, אולי את רוצה ללמוד ג'ודו?". אבל היא כבר נרדמה.
ואז חשבתי שוב על ו'. היא הייתה חברה שלי בילדות, ממש מתחילת בית הספר היסודי. ברית לא מודעת של שתי ילדות דחויות באופן קיצוני, זוכרת אותה – ילדה ביישנית, מדברת בקול נמוך, בעלת שפת גוף של אחת שרוצה להיעלם.
לו' הייתה אחות גדולה, כבת עשרים או פחות שיצאה עם קרוב משפחה שלי. הוא היה אדם נאה אך גס בכל מובן ואי אפשר היה לחשוד בו שהוא איש שיחה או מחשבה.
מקץ זמן שיצאו יחד, הודיע הגס שהוא מתכוון להתחתן עם האחות, שהייתה לבת בית אצלנו, וכבשה את ליבי הצמא באופיה הנעים, רגישותה ורכותה, וכן, תשומת הלב שהעניקה לי. גם שאר בני המשפחה שמחו בה, והתכוננו לחתונה הזו בהתרגשות.
ערב אחד, כמה ימים לפני החתונה, הגיע האיש נסער וביקש לדבר עם הוריי. כשחזרו משיחתם למדתי מהם שהחתונה בוטלה, הוא החליט לבטלה ולהיפרד מבת הזוג. תוך כמה ימים שמעתי מאימי שהוא קיבל את ההחלטה לאחר שארוסתו התוודתה כי אביה אנס אותה.
אני זוכרת את עצמי בלילה ההוא בוכה אל הכרית שעות ארוכות, ואז ימים ולילות רבים, אבלה על אובדנה מחיינו של הבחורה הזו, שעמדה להינשא ולהיכנס למשפחתנו. עוד בטרם ידעתי על הנסיבות המחרידות ועל משמעות הביטול בעטיין, במעומעם אני זוכרת שאימי ניסתה לשכנעו ולהניאו מכך, אבל הוא לא התרצה. נדמה לי שעניין הבתולים היה מהותי לו, ושחש שדבק בה כתם. מובן שלא חלקתי עם אחותה את המידע הנורא שרבץ עלי שנים אחר כך, ולמרות הזכרון הגרוע שלי לא נמחה עד היום.
כמה שנים אחר כך, כשכבר חזרתי הביתה מהשנים בפנימיה, ונכנסתי לתיכון האזורי, חידשתי את הקשר עם ו', ושוב הפכנו לחברות נפש, חברות מוגבלת, אמנם, כי ו' הייתה אחת הילדות הסגורות והמופנמות שהכרתי. המכנה המשותף שליכד אותנו – תחושת אאוטסיידריות בחברה המנוכרת למי שבא ממשפחות לא מתפקדות, אהבה למוזיקה זהה, אלו לא הספיקו כדי לפענח את הצללים החידתיים שנשאה איתה, ואני זוכרת את השאלה חסרת המנוח שהציקה לי: גם לה הוא עשה את זה? האם זה נמשך? אני זוכרת שזה עינה ורדף אותי, אבל לא הייתי מסוגלת בשום פנים ואופן לרמוז לה שאני יודעת על הגיהנום שבו היא כנראה חיה, זה היה מצריך ממני כוחות שלא היו לי. הייתי בת 14, מבולבלת, רדופה בעצמי בטרגדיה משפחתית אחרת משלי, ומבועתת מפחד מול הפורצלניות השקופה של ו', העדינות שלה וחוסר הבטחון הבולט.
אני זוכרת אחר צהריים אחד, האב היה בבית ואנחנו הסתגרנו בחדר ושמענו מוזיקה, נכנסתי לשירותים ושמעתי אותו מזמזם לעצמו במטבח שגבל בחדר השירותים, זוכרת נחשול זעם אדיר גואה בי, רצון לרסק את הקיר. לא יכולתי.
הרבה שנים אחר כך נתקלתי בה במקרה. היא כבר הייתה נשואה ואם לשלושה בגיל הרך שילדה בהפרשים קטנים. בעלה היה מבוגר ממנה בשנים רבות, ואת מערכת היחסים מבוססת השליטה הטוטאלית שלו שראיתי ביניהם, לא יכולתי לסבול, ולכן הקשר גווע מיד. היא תמיד תהיה בתודעתי אחת מהנשים שלא היה לי הכוח להושיע.
בעוד כחודשיים אהיה בת 43 (מי אמר שנהנים?), והשנים האחרונות ממחישות לי באופן חריף מידי עד כמה העשור הזה שנפתח בגיל 40 הוא מדרון חלקלק. לא מקרי שסרטים כמו "אמריקן ביוטי" ו"בדרך למטה", בו התובנה הקודרת נגלית לגיבורים בשכבת הגיל הזו, והם עושים הכל כדי להיחלץ מהכלוב. אני לא מנסה. זה יקר מידי.
אין שום חדש בתוגת ה40, היא טופלה בהרחבה גם בסדרות כמו "הבורגנים", למשל, ובכל זאת, על עצמי לדבר ידעתי, אני מנסה לשקף משהו מההכרה המותקפת שלי כשהיא מתמלאת בידיעה שככה זה, וזה עדיין טוב, כי יהיה רק יותר גרוע.
עבדים מודרנים: העבודה או למי שיש קריירה בגילאים האלו הופכת תובענית יותר, הפכפכה יותר, החרב על הצוואר חותכת חד ועמוק: יש כבר התחיבויות פיננסיות משמעותיות, שוק העבודה לא מת על סחורה בגילנו, כל העובדות הנדושות, וגם הזמן הפנוי ל"המציא את עצמך" נשאר לבלות עם בני השלושים ומשהו. נדמה שזה העשור האחרון שעוד אפשר – כמו בשיר של מאיר אריאל "לא קפצת עליה היום – נשארת מאחור".
להיות נהגת: הילדים גדלים, לרוב ההורים בגילאים שלנו יש ילדים ביסודי, אולי בגן. התלות שלהם אמנם פוחתת ברמה הפיסית-טכנית, אבל גדלה בצורות אחרות, ואני מתכוונת כמובן להסעות ומה שמסביב, לוגיסטיקת החוגים והחברים. בגילאים האלו העולם החברתי שלהם באופן נורמאלי, מעניין בהרבה מאיתנו ההורים. אבל עלינו לדאוג שהחיים החברתיים שלהם יעבדו כמו מכונת ייצור של חברה שמניותיה נוסקות: חלק. זה אומר הסעות לחברים ואיסוף, אירוח, הסעות ואיסוף לחוגים ותנועות הנוער ולסיכום לעבוד במשך רבים מאחה"צ של ימות השבוע כנהגת תורנית, מארחת, ולקינוח גם כסייעת בשיעורי הבית. וזה אחרי יום של משרה מלאה כמפרנסת משנית, כן? השחיקה לשני ההורים באורח חיים קדחתני כזה מגיעה בלי הפתעה כלל. סלאש שיעור מקרי הגירושין, אבל זה לפוסט אחר. מעט מאוד נותר לזמן אמיתי שבו מתקיימת אינטימיות ויצירתיות, הסד הכובל של השגרה מונע מהן להיכנס. נסו להתנגד? חבלי המציאות יכרכו יותר חזק על העור.
והיי לי אם ואחות: אז תחת כנפי קצת פחות צפוף? לא בהכרח. כי הנה בדלת עומדים הורינו המבוגרים, אוטוטו נזקקים לעזרה ותמיכה, בין פיזית או נפשית, ובין כלכלית, קשה להחליט מה מהם מאיים וכואב יותר. וזה עוד טרם הפיכתם בדרך כלל בשלב זה לסיעודיים, שלא נדע. נשאיר קצת כיף לעשור השישי.
אבל לפני שאתם טורקים לי את הפוסט בפנים על מנת דכאון גדושה מידי, אני אאזן קצת ואודה שיש לגיל גם יתרונות. אולי יתרון אחד מרכזי, שבו היחסים עם עצמך כבר פחות סוערים ומאני-דפרסיביים במהותם. את כבר יודעת מי את, אולי כדאי לדבר בגוף ראשון, הנדנדה הפנימית נעה לאט יותר, הרוחות החיצוניות ומזג האוויר פחות משפיעים עליה כבעבר. כבר לא תמליכי את עצמך בפנטזיות לתקווה הגדולה של מה שלא יהיה, ואולי גם לא תמצאי את הדימוי העצמי שלך מבלה בפח הזבל הגדול של האשליות.
נדמה לי שאני צריכה לכתוב מייל לרענן שקד עכשיו.
הציירת הפלסטינית רובא סלאמה, מתוך התערוכה בנמל יפו
חייבת לזכור את הגבר העובד בתחנת דלק. האיש היה כבן 50, פרצופו וראשו מכוסים בשיער צפוף וסמיך, קשה להפריד. הגעתי אליו הערב בדרך למסיבה שערך מקום העבודה שלי, לפתע שמתי לב, בגשם זלעפות וחשיכה גמורה, שסמן מנורת השמן בלוח המחוונים מהבהב.
זה התחיל מחורבן ואז נהיה יותר גרוע. הוא היה המתדלק היחיד בתחנה הסמוכה ללונה פארק, עומד שם בגשם במעיל רוח דק. המחשב סירב לאפשר לו לתדלק את המכונית במשך מספר דקות, ואז הוא לא הצליח לפתוח את תא הדלק במפתח, ואחר כך לא מצא היכן פותחים את מכסה המנוע. הוא שב ואמר בייאוש "אין לי מזל איתך, לא הולך לי איתך היום", וחוסר האונים שלו הצליח לשקף לי מראה שלי במצבים אחרים, עוד רגע הייתי שמה יד על כתפו להרגיעו, דבר שאני צריכה בעצמי לעתים קרובות. ניסיתי לנחש מה בקורות חייו הביא אותו לתחנה הזו, ומי מחכה לו בבית. היה קור כלבים.
הוא גילה שתא השמן ריק לחלוטין ולקח את זה די קשה, "מה זה? הרכב קיבל מכה מלמטה במקרה? או ששכחת". שלושה בקבוקים הוא שפך פנימה, בדק אם ישנה נזילה, הגיר עוד ועוד נוזלים למכונית המוזנחת, מים שהיו חסרים לה גם כן, תשומת לב. מכוניות אחרות שדרשו תדלוק נאספו, כמה מהן צפצפו והוא אמר בזעף, לא לצפצף לי. בלונדינית מטופחת במעיל עור יצאה ממכוניתה ואמרה בזעם: אולי בינתיים אתה יכול לתדלק פה, אני מחכה המון זמן".
"כמה זה המון זמן"? הוא שאל בנימה מלאת ניסיון.
היא בלעה את רוקה בתדהמה, וענתה בחיוך מעושה ומתוח: "אני נורא ממהרת, אז בינתיים כשאתה מטפל בבעיה שלה, אולי תוכל לתדלק לי כאן"? וזה כשהוא רכון מעל מכסה המנוע הפעור שלי. בקור רוח מופתי הוא השיב לה: "תצטרכו לחכות, אני לבד פה היום".
אחרי כמה דקות היא התניעה והסתלקה, נוהמת את דרכה החוצה מהתחנה. אחרים המשיכו לתדלק בשרות העצמי, ובמכונית אחרת ישבו שתי נשים שהביטו בו עד שיסיים. אחרי שהגיר את ליטרת השמן הנחוצה לנסיעה, אמר, תראי, זה בין המינימום למקסימום, את יכולה לנסוע, אבל אם המנורה דולקת מיד לעצור בצד, לא לנסוע ככה, ומחר תעברי במוסך, ת'צריכה לבדוק למה היה לך שחור במים שמה, אבל נזילה לא ראיתי".
הוא המשיך ונפנה לעבר הנשים שהמתינו לו במכונית מאחוריי. נכנסתי פנימה, הדלקתי את החימום ואחרי שניה נזכרתי, סגרתי ויצאתי אליו שוב. פיו היה פעור בתדהמה, הוא לקח את השטרות וקיפל אותם, נדמה לי שרעד. "את לא יודעת מה עשית לי עכשיו, שאלוהים יברך אותך! שיהיה לך שבוע טוב, שתזכי בלוטו השבוע".
המסיבה הייתה זוהרת ונהדרת.
לפני כתשעה חודשים קיבלתי החלטה מקצועית שהפתיעה גם אותי. חזרתי לשדות העיתונות, אונליין, אני עורכת ב"סלונה" (תרבות ומשפחה, אבל תורמת בתקופה זו הכי הרבה ממאמציי לערוץ החדשות) וגם מנהלת הקהילה, וכותבת בתדירות גבוהה.
בשנתיים שקדמו לכך הייתי עצמאית, נתתי ייעוצים לחברות אינטרנט, ניהלתי מדיה חברתית לכמה וכמה גופים מול משרדי פרסום ועצמאית, אפיינתי כמה ממשקי קהילה, והקמתי וערכתי אתר בשם "אביליקו", שאין לו שום יומרה עיתונאית.
בחודשים שקדמו להחלטה להיענות להצעה להצטרף לסלונה התחלתי לראות הכנסות יפות יותר ממה שהתרגלתי בתקופת העצמאות, היו חודשים שבהם אף עליתי על שכרי הגבוה ביותר עד כה, מתקופת עבודתי כמנהלת קהילות בynet. הקשרים עם משרדי פרסום התהדקו ויכולתי לצפות לעבודות נוספות, אבל יש לי חיסרון מהותי בהתייחסות שלי לקריירה: אני צריכה לעשות מה שאני באמת אוהבת, מתעניינת, חיה אותו גם בשעות הפנאי שלי ובשינה. בתקופה בynet זה נמשך שמונה שנים כי לא הייתה כמעט הפרדה ביני לבין העבודה, חייתי אותה ממש – עד לשנה האחרונה בה דעכתי, באופן סימביוטי, לטוב ולרע. היא סיפקה לי שילוב של מקורות עניין וביטוי. באופן אבסורדי, דווקא אני מצאתי את עצמי בעבודה שהיא גם להיות "גננת", זה הרי גן ילדים ממש. וזה היה מאלף גם להתנסות במיינסטרים של הקהילות בארץ. בתקופה ההיא גם כתבתי באתר טור, וכתבות מידי פעם, היה לי מעניין, ועבדתי עם אנשים מקצועיים במיוחד.
בערך ב97, החלטתי להתנתק מעולם עיתונות הפרינט בה עבדתי כעבד-אשה במשך כשבע שנים, אחרי תקופה נוראית שכללה פיטורים ממעריב, אחרי שהגעתי לשם כרכש של עופר נמרודי שנתיים קודם לכן תמורת משכורת חודשית של 3500 שח, שניתנו לי תמורת כתבות מגזין בנות אלפי מילים במוסף סוף שבוע ומדור רכילות. הפיטורים היו טובים מכיוון שהיה לי שם רע ומר, אבל זה עדיין היה משפיל, בחדר ההוא של יעקוב ארז, אז עורך ראשי, שדיבר אלי בגסות וזדון. בניתוח לאחור, עשיתי טעויות של ערבוב חיים אישיים ועבודה באופן לא זהיר, ובעיקר לא התעקשתי לעשות מה שאני אוהבת באמת, מה שמזיז אותי בפנים. לא היה לי מספיק אומץ אז, להיות מי שאני. (המעגל נסגר לפני כשלוש שנים באופן אירוני משהו עם מעריב, אחרי YNET הובאתי לעיתון על מנת לתכנן ולהקים רשת חברתית, שלא יצאה לפועל בסוף. שכרי היה 15000 ש"ח ברוטו. לקח כ11 חודש לחברה להבין שאין להם משאבים להקים את המיזם הזה).
החזרה לעיתונות מקומית, העיר ותל אביב ב95, לא היטיבה איתי. הרגשתי מיצוי, שעמום, הייתי בפרשת דרכים. ואז נפלתי ברשת, כמו שאומרים. 96, הייתה השנה שהתחברתי לרשת, ותוך כמה חודשים עבדתי בIOL שהייתה חברת בת של "הארץ", בהתחלה כסגנית מנהלת הפורומים ותוך חודש ירשתי את התפקיד מזוהרה רון, שאני מוקירה.
בניית העתיד המקצועי שלי בתחום הזה הייתה הצעד הכי נכון שעשיתי בקריירה, הלמה אותי בכל המישורים האפשריים, עד לפני כשנתיים, גם כי הייתי ראשונה שהתעקשה לעשות מזה מקצוע, והרי היו מעט מאוד אנשים שבארץ שעסקו בתחום הקהילות. כיום יש עשרות. החדווה הזו של גילוי קול חדש בין כותבים בקהילה, בין בפורומים או כעת בבלוגרים, אני אוהבת אותה במיוחד.
אבל זה לא מספיק, החיידק העיתונאי מציק לי. אני עדיין מזהה "סיפורים" באופן אינטואטיבי, עדיין תמימה מספיק לחשוב שדעות שלי ושל אנשים אחרים יכולות להשפיע על סדר היום, על מתלבטים, לעורר מודעות לעוול שיש ממנו יותר מאי פעם, כך נדמה ובטוחה שבצדק.
זו תקופה מעניינת לחזור לשדה הקרב הזה, העיתונות. על שולחני מונח כבר שבוע טופס הצטרפות לאיגוד העיתונאים החדש שהגו עינת פישביין ודרור פויר עם אחרים, ועם החשש הזה משיוך לעולם רווי יצרים ואגו, ברור שאמלא ואשלח בפקס.
עכשיו אני צריכה להשאיר כמה זיכרונות ובני אדם רעים בתיקיית העבר. צריכה להשקיט את החרדות המציקות שלהזדקן כעיתונאית יהיה חרפה ועוני. ולשמור על כל החלונות פתוחים.
הערב הגיעו הוריי לביקור הדלקת נרות. גם אחותי הייתה אמורה לבוא עם שני ילדיה, אולם ביטלה בצהריים בנימוק של מחלה פתאומית. הוריי, שהתרגלו לביטולים השכיחים האלו, הגיבו כל אחד בדרכו, אימי בשתיקה כנועה, אבי במשפט מלא עלבון וסרקאזם. כשהתקשרה, מיד עם הגיעם, אמר לה "עם בריאות לא משחקים, העיקר שתהיי בריאה ועוד ניפגש מתישהו כשיתאפשר, תמיד הרי קורה משהו ולא מתאפשר". שאלתי את עצמי מתי אבא שלי פיתח אירוניה מרה כזו, ואין לי תשובה טובה.
זה די מגונה לשבת מול הוריך העייפים מתלאות החיים ולחשוב על הדרך שבה תשאבי מהם את הסיפור שחסר לך כדי לכתוב אותו. הייתה לי פעם חברה שטענה שלחיות עם סופר זה כמו להתחבק עם כייס. מעולם לא הייתה להם בעיה להיזכר, גם כי השאלות שלי נגעו רק לקצה הקרחון של העבר הדרמטי של המשפחה הזו, וגם כי לאבי אין בעיה לשכתב לעתים קלות את ההיסטוריה. על הזיכרון של אימי, שהוקהה בשנים רבות של תרופות פסיכיאטריות וגם מכות חשמל בעבר הרחוק – דווקא אפשר להסתמך, למרות נטייתה למלודרמה.
ואז הגיע אותו רגע בו שאלתי מי גר בבית שלנו, ההוא. במושב. "אף אחד" הכריזה אימי בנימת ניצחון אור ניצת בעיניה הכבויות תדיר, "עומד ריק כבר שנים, קנה אותו איזה צרפתי שנסע והשאיר אותו ככה, שומם, בית מת".
אבי הנהן.
"בוא נפלוש לשם", הצעתי לו בהתרסה, הוא עצם את עיניו במין מבע מבטל, הבין היטב את השובבות העוקצנית בהצעה.
המשכתי בהתגרות "אין לך אומץ. הוא ריק, בוא ניכנס אליו".
"מה יש לי שם, בבית הזו כל כל הזמן היה קור כזה, את יודעת כמה הייתי חולה שם מהקור? היה בתקופה כזו מינוס שמונה מעלות לפנות בוקר, הקרה הזו בבוקר עשתה אותי כל הזמן חולה". הקור הזה, נכון, צף בזיכרון, הקרה האלימה שהטיל השחר, ללא רחמים. אחר כך נזכר בחצילים, אלו שגידל במקום התותים שהיו לו עם שותף ערבי והכניסו הון כסף נאה, אבל החצילים היו בשיאם – 7 שקלים מחירם היה, והם שתלו, ואז באה הקרה הגדולה "וכולם נהיו אבנים".
הבית שספוג בסיפורי הילדות שלי ובסיפור של הוריי שאיבדו אותו לבסוף, הבית עם התקרות הגבוהות עומד ריק ושומם כבר כמה שנים, אם כן. אחרי שקנה אותו מאיתנו האדם שמכר אותו לצרפתי, הוא שיפץ אותו ופתח את הקומה השנייה, לפי אבי, זו שמעולם לא היה כסף להשמיש, והוסיף ויטרינות זכוכית ושפריץ חדש, במקום השפריץ הגס שתיעבתי והתביישתי בו.
אבא עשה שם סיבוב לפני שנה שנתיים, כך סיפר, הבית לא דומה למה שהיה בעת שגרנו בו אחרי השיפור, הוא אינו זוכר אם יש לו גינה מטופחת, אותה לא הצליח להקים מעולם בעצמו.
מידי פעם עולה בדעתי העובדה המדהימה שכשנולדתי, הורי גרו בצריף. כן, צריף אמיתי, לא כפראזה או דימוי. בית עץ בן חדר אחד, שאינני בטוחה האם מראה מעורפל שלו אכן נצרב בזיכרוני או שזה הדמיון המזרחי הפרוע שלי. אני כן זוכרת את העובדה שנמסרה לי אז ששרצו בו חולדות ו/או עכברושים. זה היה בשנות חיי הראשונות, אולי שנתיים-שלוש, ואז עברנו לבית קטן וישן מאוד, שאליו הגיעו עכברים ונחשים ארסיים, אבל אגיע לזה יותר מאוחר. משונה בעיני שאני זוכרת את המידע הזה, על החולדות, הייתי תינוקת הרי, אני לא מצליחה להבין איך חשתי מתחת לעור, את הסכנה שמאיימת עלינו בגיל כזה, את העליבות שצופנת לי סיכון חיים ממש, אבל זו אמת בלתי מחיקה.
אחותי נולדה כשהייתי בת שלוש. מתמונות ספורות שנותרו היא הייתה כהה ממני במקצת, פניה הסמוקים תפוחים מעט בתמונה בה היא ישובה על סלקל בחזית הבית הישן, שהייתה בו מרפסת פעורה אל חצר מעושבת, ועץ שסק אדיר בקצה מצידה הימני. בתמונות אחרות אני נראית התינוקת ששכובה על שמיכה, כולן בשחור לבן, תחתיי ספק דשא בלתי גזום, וכולן הולכות ודוהות.
גם רוב זיכרונותיי מאותה ילדות דהו מזמן, בסיוע של הדחקות ברוטליות. אמנם סמים ואלכוהול לא היו בעזרים שלי, למזלי, הודות לאופי חובב השליטה שלי, אבל היו תרופות אחרות לסייע לאותה הדחקה והשכחה.
בשנים של הטיפול הפסיכולוגי שהחל בגיל 21, והתקיים לסירוגין ובהפסקות גדולות עד גיל 37, מיאנתי לחזור לילדות בתקיפות רבה, לרוב גם הצלחתי, לבצר אותה מפני קידוחי האנליזה. תמיד ידעתי שמתישהו איאלץ להתבונן בה, אבל רק כשאוכל לעשות זאת בלי לצנוח במדרון הדיכאון המשתק, מסעות שידעתי את טיבם מגיל ההתבגרות. חיכיתי לחליפת הפלדה שהחיים יקנו לי, ונדמה לי שהיא הגיעה.
לאחרונה אני חושבת חברת טוויטר שלי הציעה לי לנסוע למקומות בהם גדלתי כדי להיזכר. חשבתי על זה ואני מתכננת לנסוע לבדי למושב שנולדתי וגדלתי בו מרבית שנות ילדותי, מלבד מספר שנים בפנימיה ושנה בקיבוץ כילדת חוץ. אני יודעת שהכל השתנה מאוד, ואתקשה למצוא בו את הדי הילדות ההיא תחת הבתים המפוארים ורחבי המידות, הטיפוח הסביבתי החדש, הבריכה, בית הקפה הפופולרי, זה אינו אותו יישוב.
האמת היא שביקרנו בו פעמיים, פעם בנסיעה קצרה מבלי לרדת מהמכונית לפני כשמונה שנים, ופעם אחת ביקור של ממש, לפני שלוש שנים, אצל דודי מצד אבי. אבל שריון המשפחה הגן עלי היטב מסופת הרגשות שעלולה הייתה להתרגש בעקבות מראות, דמויות וקולות מהעבר ההוא. גם בגלל זה מביאים ילדים.
אני חושבת שאצא לדרך, וזה יקרה כאן בבלוג.
מהפגישות הפנטסטיות שהחיים זימנו לי: הערב פגשתי את אשתו הראשונה של עלי מוהר, אירית, שהסכימה לתת לי לפרסום מכתבים שכתב לה עלי בזמן שירותו הצבאי ואחריו, ותמונות מנעוריהם וחתונתם. הפגישה הייתה אינטימית מבחינתי, לא ביקשתי רשות לצטט ממנה, ולכן לא אעשה זאת, אבל רק אומר שהיא הייתה מרגשת עד העצמות הדקות, ושאני חשה מבורכת במזל בקבלת הנכס האינטימי מבחינתה והתרבותי שמסרה לי. אפילו שיר מצחיק מאוד שכתב לה נמצא שם. מחר יפורסם מבחר מזה בסריקות וציטוט בסלונה. (תודה רבה לאיילת מוהר).
זה נוהג מאוד ותיק, הרגל ממש, בשבילי, לצאת לבד. מאז שהגעתי לעיר הזו, בגלגולים שונים ומשונים שלי בה, לשבת בבתי קפה, מסעדות, בעבר גם ברים, ואפילו ללכת להופעות, אול-ביי-מיי-סלף. היטב ידוע לי כי זה נחשב נוהג תמהוני. עם השנים את לומדת לאמץ את המוזרויות שלך, לתת להן בית חם, להסכין עם האפשרות שהן יחזקו את התמונה החלקית שמתקבלת עלייך בקרב זרים, למה לבד? התשובה היא שאני באמת לא יודעת, ובאופן מעציב, לאחרונה שמתי לב בהופעות, אני מרגישה פחות ופחות נוח עם התגובות המדומיינות של זרים למנהג הזה שלי. אני מכילה את סימני השאלה, המבוכה והחביבות המעושה של נותני שרות ומקבליו, משתדלת להיעלם לתוך בגדים כהים שאין בהם כל דרמה, סתם פונקציונליות, מסלקת כל סימנים של בולטות, אבל התחושה היא שבכל זאת נוכחת מאוד, מידי, בלבדיות הזו, ככה זה בזמן האחרון. מובן שאני יוצאת גם איתו, שלא מחבב את המוזיקה שאני עורגת לה, ופה ושם עם חברות שחולקות טעם דומה, אבל מתקשה להיגמל מהצורך להגיח לבד למקומות האלו שיש בהם בשבילי כמה סיבות לחיות.
אבל מאחורי כל 'לא יודעת', אמר הפסיכולוג, יש תשובה. נדמה לי שאני מקיימת את המסעות האלו כדי לא לפחד מזה, אפילו כדי לטבוע בזה, בווליום העצום שיש ללבדיות בהם. קשה לי למקם את המבט החוצה בהם, רק לעתים רחוקות אני רואה בהם סיפורים ואנשים, ולא רק בגלל האייפון הכמעט חדש הזה. גם לפניו הייתי במין טריפ פרטי מאוד, טקס שביני לבין המוזיקה, ביני לבין האוכל, ביני לבין הספר שאני לוקחת לקפה. דווקא בהופעות בהן ריטואל הרוקנרול היצרי מבקש שיחה שמפרקת את המתח הזה, אני כולאת את זה פנימה.
במחיצה אחרת מחכים החיים, הילדים, המחויבויות. בחלל הזה אני בלתי חדירה לכל אלו. אבל פה ושם מסתנן זוג עיניים, כאלו ששואלות, אבל למה?
הירשמו לרסס הבלוג