תוגת ה40

בעוד כחודשיים אהיה בת 43 (מי אמר שנהנים?), והשנים האחרונות ממחישות לי באופן חריף מידי עד כמה העשור הזה שנפתח בגיל 40 הוא מדרון חלקלק. לא מקרי שסרטים כמו "אמריקן ביוטי" ו"בדרך למטה", בו התובנה הקודרת נגלית לגיבורים בשכבת הגיל הזו, והם עושים הכל כדי להיחלץ מהכלוב. אני לא מנסה. זה יקר מידי.

אין שום חדש בתוגת ה40, היא טופלה בהרחבה גם בסדרות כמו "הבורגנים", למשל, ובכל זאת, על עצמי לדבר ידעתי, אני מנסה לשקף משהו מההכרה המותקפת שלי כשהיא מתמלאת בידיעה שככה זה, וזה עדיין טוב, כי יהיה רק יותר גרוע.

עבדים מודרנים: העבודה או למי שיש קריירה בגילאים האלו הופכת תובענית יותר, הפכפכה יותר, החרב על הצוואר חותכת חד ועמוק: יש כבר התחיבויות פיננסיות משמעותיות, שוק העבודה לא מת על סחורה בגילנו, כל העובדות הנדושות,   וגם הזמן הפנוי ל"המציא את עצמך" נשאר לבלות עם בני השלושים ומשהו. נדמה שזה העשור האחרון שעוד אפשר – כמו בשיר של מאיר אריאל "לא קפצת עליה היום – נשארת מאחור".

להיות נהגת: הילדים גדלים, לרוב ההורים בגילאים שלנו יש ילדים ביסודי, אולי בגן. התלות שלהם אמנם פוחתת ברמה הפיסית-טכנית, אבל גדלה בצורות אחרות, ואני מתכוונת כמובן להסעות ומה שמסביב, לוגיסטיקת החוגים והחברים. בגילאים האלו העולם החברתי שלהם באופן נורמאלי, מעניין בהרבה מאיתנו ההורים. אבל עלינו לדאוג שהחיים החברתיים שלהם יעבדו כמו מכונת ייצור של חברה שמניותיה נוסקות: חלק. זה אומר הסעות לחברים ואיסוף, אירוח, הסעות ואיסוף לחוגים ותנועות הנוער ולסיכום לעבוד במשך רבים מאחה"צ של ימות השבוע כנהגת תורנית, מארחת, ולקינוח גם כסייעת בשיעורי הבית. וזה אחרי יום של משרה מלאה כמפרנסת משנית, כן? השחיקה לשני ההורים באורח חיים קדחתני כזה מגיעה בלי הפתעה כלל. סלאש שיעור מקרי הגירושין, אבל זה לפוסט אחר. מעט מאוד נותר לזמן אמיתי שבו מתקיימת אינטימיות ויצירתיות, הסד הכובל של השגרה מונע מהן להיכנס. נסו להתנגד? חבלי המציאות יכרכו יותר חזק על העור.

והיי לי אם ואחות: אז תחת כנפי קצת פחות צפוף? לא בהכרח. כי הנה בדלת עומדים הורינו המבוגרים, אוטוטו נזקקים לעזרה ותמיכה, בין פיזית או נפשית, ובין כלכלית, קשה להחליט מה מהם מאיים וכואב יותר.  וזה עוד טרם הפיכתם בדרך כלל בשלב זה לסיעודיים, שלא נדע. נשאיר קצת כיף לעשור השישי.

אבל לפני שאתם טורקים לי את הפוסט בפנים על מנת דכאון גדושה מידי, אני אאזן קצת ואודה שיש לגיל גם יתרונות. אולי יתרון אחד מרכזי, שבו היחסים עם עצמך כבר פחות סוערים ומאני-דפרסיביים במהותם. את כבר יודעת מי  את, אולי כדאי לדבר בגוף ראשון, הנדנדה הפנימית נעה לאט יותר, הרוחות החיצוניות ומזג האוויר פחות משפיעים עליה כבעבר. כבר לא תמליכי את עצמך בפנטזיות לתקווה הגדולה של מה שלא יהיה, ואולי גם לא תמצאי את הדימוי העצמי שלך מבלה בפח הזבל הגדול של האשליות.

נדמה לי שאני צריכה לכתוב מייל לרענן שקד עכשיו.

 

הציירת הפלסטינית רובא סלאמה, מתוך התערוכה בנמל יפו

24 בינואר 2012 – 22:21 קטגוריות: אינטימי | תגובות (11)

מים שחורים

חייבת לזכור את הגבר העובד בתחנת דלק. האיש היה כבן 50, פרצופו וראשו מכוסים בשיער צפוף וסמיך, קשה להפריד. הגעתי אליו הערב בדרך למסיבה שערך מקום העבודה שלי, לפתע שמתי לב, בגשם זלעפות וחשיכה גמורה, שסמן מנורת השמן בלוח המחוונים מהבהב.

זה התחיל מחורבן ואז נהיה יותר גרוע. הוא היה המתדלק היחיד בתחנה הסמוכה ללונה פארק, עומד שם בגשם במעיל רוח דק. המחשב סירב לאפשר לו לתדלק את המכונית במשך מספר דקות, ואז הוא לא הצליח לפתוח את תא הדלק במפתח, ואחר כך לא מצא היכן פותחים את מכסה המנוע. הוא שב ואמר בייאוש "אין לי מזל איתך, לא הולך לי איתך היום", וחוסר האונים שלו הצליח לשקף לי מראה שלי במצבים אחרים, עוד רגע הייתי שמה יד על כתפו להרגיעו, דבר שאני צריכה בעצמי לעתים קרובות. ניסיתי לנחש מה בקורות חייו הביא אותו לתחנה הזו, ומי מחכה לו בבית. היה קור כלבים.

הוא גילה שתא השמן ריק לחלוטין ולקח את זה די קשה, "מה זה? הרכב קיבל מכה מלמטה במקרה? או ששכחת". שלושה בקבוקים הוא שפך פנימה, בדק אם ישנה נזילה, הגיר עוד ועוד נוזלים למכונית המוזנחת, מים שהיו חסרים לה גם כן, תשומת לב. מכוניות אחרות שדרשו תדלוק נאספו, כמה מהן צפצפו והוא אמר בזעף, לא לצפצף לי. בלונדינית מטופחת במעיל עור יצאה ממכוניתה ואמרה בזעם: אולי בינתיים אתה יכול לתדלק פה, אני מחכה המון זמן".

"כמה זה המון זמן"? הוא שאל בנימה מלאת ניסיון.

היא בלעה את רוקה בתדהמה, וענתה בחיוך מעושה ומתוח: "אני נורא ממהרת, אז בינתיים כשאתה מטפל בבעיה שלה, אולי תוכל לתדלק לי כאן"? וזה כשהוא רכון מעל מכסה המנוע הפעור שלי. בקור רוח מופתי הוא השיב לה: "תצטרכו לחכות, אני לבד פה היום".

אחרי כמה דקות היא התניעה והסתלקה, נוהמת את דרכה החוצה מהתחנה. אחרים המשיכו לתדלק בשרות העצמי, ובמכונית אחרת ישבו שתי נשים שהביטו בו עד שיסיים. אחרי שהגיר את ליטרת השמן הנחוצה לנסיעה, אמר, תראי, זה בין המינימום למקסימום, את יכולה לנסוע, אבל אם המנורה דולקת מיד לעצור בצד, לא לנסוע ככה, ומחר תעברי במוסך, ת'צריכה לבדוק למה היה לך שחור במים שמה, אבל נזילה לא ראיתי".

הוא המשיך ונפנה לעבר הנשים שהמתינו לו במכונית מאחוריי. נכנסתי פנימה, הדלקתי את החימום ואחרי שניה נזכרתי, סגרתי ויצאתי אליו שוב. פיו היה פעור בתדהמה, הוא לקח את השטרות וקיפל אותם, נדמה לי שרעד. "את לא יודעת מה עשית לי עכשיו, שאלוהים יברך אותך! שיהיה לך שבוע טוב, שתזכי בלוטו השבוע".

המסיבה הייתה זוהרת ונהדרת.

המכסה הירוק

 

21 בינואר 2012 – 22:48 קטגוריות: סיפורת | תגובות (11)

עיתונאית, שוב

לפני כתשעה חודשים קיבלתי החלטה מקצועית שהפתיעה גם אותי. חזרתי לשדות העיתונות, אונליין, אני עורכת ב"סלונה" (תרבות ומשפחה, אבל תורמת בתקופה זו הכי הרבה ממאמציי לערוץ החדשות) וגם מנהלת הקהילה, וכותבת בתדירות גבוהה.

בשנתיים שקדמו לכך הייתי עצמאית, נתתי ייעוצים לחברות אינטרנט, ניהלתי מדיה חברתית לכמה וכמה גופים מול משרדי פרסום ועצמאית, אפיינתי כמה ממשקי קהילה, והקמתי וערכתי אתר בשם "אביליקו", שאין לו שום יומרה עיתונאית.

בחודשים שקדמו להחלטה להיענות להצעה להצטרף לסלונה התחלתי לראות הכנסות יפות יותר ממה שהתרגלתי בתקופת העצמאות, היו חודשים שבהם אף עליתי על שכרי הגבוה ביותר עד כה, מתקופת עבודתי כמנהלת קהילות בynet. הקשרים עם משרדי פרסום התהדקו ויכולתי לצפות לעבודות נוספות, אבל יש לי חיסרון מהותי בהתייחסות שלי לקריירה: אני צריכה לעשות מה שאני באמת אוהבת, מתעניינת, חיה אותו גם בשעות הפנאי שלי ובשינה. בתקופה בynet זה נמשך שמונה שנים כי לא הייתה כמעט הפרדה ביני לבין העבודה, חייתי אותה ממש – עד לשנה האחרונה בה דעכתי, באופן סימביוטי, לטוב ולרע. היא סיפקה לי שילוב של מקורות עניין וביטוי. באופן אבסורדי, דווקא אני מצאתי את עצמי בעבודה שהיא גם להיות "גננת", זה הרי גן ילדים ממש. וזה היה מאלף גם להתנסות במיינסטרים של הקהילות בארץ. בתקופה ההיא גם כתבתי באתר טור, וכתבות מידי פעם, היה לי מעניין, ועבדתי עם אנשים מקצועיים במיוחד.

בערך ב97, החלטתי להתנתק מעולם עיתונות הפרינט בה עבדתי  כעבד-אשה במשך כשבע שנים, אחרי תקופה נוראית שכללה פיטורים ממעריב, אחרי שהגעתי לשם כרכש של עופר נמרודי שנתיים קודם לכן תמורת משכורת חודשית של 3500 שח, שניתנו לי תמורת כתבות מגזין בנות אלפי מילים במוסף סוף שבוע ומדור רכילות. הפיטורים היו טובים מכיוון שהיה לי שם רע ומר, אבל זה עדיין היה משפיל, בחדר ההוא של יעקוב  ארז, אז עורך ראשי, שדיבר אלי בגסות וזדון. בניתוח לאחור, עשיתי טעויות של ערבוב חיים אישיים ועבודה באופן לא זהיר, ובעיקר לא התעקשתי לעשות מה שאני אוהבת באמת, מה שמזיז אותי בפנים. לא היה לי מספיק אומץ אז, להיות מי שאני. (המעגל נסגר לפני כשלוש שנים באופן אירוני משהו עם מעריב, אחרי YNET הובאתי לעיתון על מנת לתכנן ולהקים רשת חברתית, שלא יצאה לפועל בסוף. שכרי היה 15000 ש"ח ברוטו. לקח כ11 חודש לחברה להבין שאין להם משאבים להקים את המיזם הזה).

החזרה לעיתונות מקומית, העיר ותל אביב ב95, לא היטיבה איתי. הרגשתי מיצוי, שעמום, הייתי בפרשת דרכים. ואז נפלתי ברשת, כמו שאומרים. 96, הייתה השנה שהתחברתי לרשת, ותוך כמה חודשים עבדתי בIOL שהייתה חברת בת של "הארץ", בהתחלה כסגנית מנהלת הפורומים ותוך חודש ירשתי את התפקיד מזוהרה רון, שאני מוקירה.

בניית העתיד המקצועי שלי בתחום הזה הייתה הצעד הכי נכון שעשיתי בקריירה, הלמה אותי בכל המישורים האפשריים, עד לפני כשנתיים,  גם כי הייתי ראשונה שהתעקשה לעשות מזה מקצוע, והרי היו מעט מאוד אנשים שבארץ שעסקו בתחום הקהילות. כיום יש עשרות. החדווה הזו של גילוי קול חדש בין כותבים בקהילה, בין בפורומים או כעת בבלוגרים, אני אוהבת אותה במיוחד.

אבל זה לא מספיק, החיידק העיתונאי מציק לי. אני עדיין מזהה "סיפורים" באופן אינטואטיבי, עדיין תמימה מספיק לחשוב שדעות שלי ושל אנשים אחרים יכולות להשפיע על סדר היום, על מתלבטים, לעורר מודעות לעוול שיש ממנו יותר מאי פעם, כך נדמה ובטוחה שבצדק.

זו תקופה מעניינת לחזור לשדה הקרב הזה, העיתונות. על שולחני מונח כבר שבוע טופס הצטרפות לאיגוד העיתונאים החדש שהגו עינת פישביין ודרור פויר עם אחרים, ועם החשש הזה משיוך לעולם רווי יצרים ואגו, ברור שאמלא ואשלח בפקס.

עכשיו אני צריכה להשאיר כמה זיכרונות ובני אדם רעים בתיקיית העבר. צריכה להשקיט את החרדות המציקות שלהזדקן כעיתונאית יהיה חרפה ועוני.  ולשמור על כל החלונות פתוחים.

 

 

 

11 בינואר 2012 – 6:34 קטגוריות: דברים אחרים, כללי, מדיה חברתית, מה קורה | תגובות (2)

בוא נפלוש לשם

הערב הגיעו הוריי לביקור הדלקת נרות. גם אחותי הייתה אמורה לבוא עם שני ילדיה, אולם ביטלה בצהריים בנימוק של מחלה פתאומית. הוריי, שהתרגלו לביטולים השכיחים האלו, הגיבו כל אחד בדרכו, אימי בשתיקה כנועה, אבי במשפט מלא עלבון וסרקאזם. כשהתקשרה, מיד עם הגיעם, אמר לה "עם בריאות לא משחקים, העיקר שתהיי בריאה ועוד ניפגש מתישהו כשיתאפשר, תמיד הרי קורה משהו ולא מתאפשר". שאלתי את עצמי מתי אבא שלי פיתח אירוניה מרה כזו, ואין לי תשובה טובה.

זה די מגונה לשבת מול הוריך העייפים מתלאות החיים ולחשוב על הדרך שבה תשאבי מהם את הסיפור שחסר לך כדי לכתוב אותו. הייתה לי פעם חברה שטענה שלחיות עם סופר זה כמו להתחבק עם כייס. מעולם לא הייתה להם בעיה להיזכר, גם כי השאלות שלי נגעו רק לקצה הקרחון של העבר הדרמטי של המשפחה הזו, וגם כי לאבי אין בעיה לשכתב לעתים קלות  את ההיסטוריה. על הזיכרון של אימי, שהוקהה בשנים  רבות של תרופות פסיכיאטריות וגם מכות חשמל בעבר הרחוק – דווקא אפשר להסתמך, למרות נטייתה למלודרמה.

ואז הגיע אותו רגע בו שאלתי מי גר בבית שלנו, ההוא. במושב. "אף אחד" הכריזה אימי בנימת ניצחון אור ניצת בעיניה הכבויות תדיר, "עומד ריק כבר שנים, קנה אותו איזה צרפתי שנסע והשאיר אותו ככה, שומם, בית מת".

אבי הנהן.

"בוא נפלוש לשם", הצעתי לו בהתרסה, הוא עצם את עיניו במין מבע מבטל, הבין היטב את השובבות העוקצנית בהצעה.

המשכתי בהתגרות "אין לך אומץ. הוא ריק, בוא ניכנס אליו".

"מה יש לי שם, בבית הזו כל כל הזמן היה קור כזה, את יודעת כמה הייתי חולה שם מהקור? היה בתקופה כזו מינוס שמונה מעלות לפנות בוקר, הקרה הזו בבוקר עשתה אותי כל הזמן חולה".  הקור הזה,  נכון, צף בזיכרון, הקרה האלימה שהטיל השחר, ללא רחמים. אחר כך נזכר בחצילים, אלו שגידל במקום התותים שהיו לו עם שותף ערבי והכניסו הון כסף נאה,  אבל החצילים היו בשיאם – 7 שקלים מחירם היה, והם שתלו, ואז באה הקרה הגדולה "וכולם נהיו אבנים".

הבית שספוג בסיפורי הילדות שלי ובסיפור של הוריי שאיבדו אותו לבסוף, הבית עם התקרות הגבוהות עומד ריק ושומם כבר כמה שנים, אם כן. אחרי שקנה אותו מאיתנו האדם שמכר אותו לצרפתי, הוא שיפץ אותו ופתח את הקומה השנייה, לפי אבי, זו שמעולם לא היה כסף להשמיש, והוסיף ויטרינות זכוכית ושפריץ חדש, במקום השפריץ הגס שתיעבתי והתביישתי בו.

אבא עשה שם סיבוב לפני שנה שנתיים, כך סיפר, הבית לא דומה למה שהיה בעת שגרנו בו אחרי השיפור, הוא אינו זוכר אם יש לו גינה מטופחת, אותה לא הצליח להקים מעולם בעצמו.

24 בדצמבר 2011 – 21:13 קטגוריות: כללי | תגובות (17)

ככה אני מתחילה

מידי פעם עולה בדעתי העובדה המדהימה שכשנולדתי, הורי גרו בצריף. כן, צריף אמיתי, לא כפראזה או דימוי. בית עץ בן חדר אחד, שאינני בטוחה האם מראה מעורפל שלו אכן נצרב בזיכרוני או שזה הדמיון המזרחי הפרוע שלי. אני כן זוכרת את העובדה שנמסרה לי אז ששרצו בו חולדות ו/או עכברושים. זה היה בשנות חיי הראשונות, אולי שנתיים-שלוש,  ואז עברנו לבית קטן וישן מאוד, שאליו הגיעו עכברים ונחשים ארסיים, אבל אגיע לזה יותר מאוחר. משונה בעיני שאני זוכרת את המידע הזה, על החולדות, הייתי תינוקת הרי, אני לא מצליחה להבין איך חשתי מתחת לעור, את הסכנה שמאיימת עלינו בגיל כזה, את העליבות שצופנת לי סיכון חיים ממש, אבל זו אמת בלתי מחיקה.

אחותי נולדה כשהייתי בת שלוש. מתמונות ספורות שנותרו היא הייתה כהה ממני במקצת, פניה הסמוקים תפוחים מעט בתמונה בה היא ישובה על סלקל בחזית הבית הישן, שהייתה בו מרפסת פעורה אל חצר מעושבת, ועץ שסק אדיר בקצה מצידה הימני. בתמונות אחרות אני נראית התינוקת ששכובה על שמיכה, כולן בשחור לבן, תחתיי ספק דשא בלתי גזום, וכולן הולכות ודוהות.

גם רוב זיכרונותיי מאותה ילדות דהו מזמן, בסיוע של הדחקות ברוטליות. אמנם סמים ואלכוהול לא היו בעזרים שלי, למזלי, הודות לאופי חובב השליטה שלי, אבל היו תרופות אחרות לסייע לאותה הדחקה והשכחה.

בשנים של הטיפול הפסיכולוגי שהחל בגיל 21, והתקיים לסירוגין ובהפסקות גדולות עד גיל 37, מיאנתי לחזור לילדות בתקיפות רבה, לרוב גם הצלחתי, לבצר אותה מפני קידוחי האנליזה. תמיד ידעתי שמתישהו איאלץ להתבונן בה, אבל רק כשאוכל לעשות זאת בלי לצנוח במדרון הדיכאון המשתק, מסעות שידעתי את טיבם מגיל ההתבגרות. חיכיתי לחליפת הפלדה שהחיים יקנו לי, ונדמה לי שהיא הגיעה.

לאחרונה אני חושבת  חברת טוויטר שלי הציעה לי לנסוע למקומות בהם גדלתי כדי להיזכר. חשבתי על זה ואני מתכננת לנסוע לבדי למושב שנולדתי וגדלתי בו מרבית שנות ילדותי, מלבד מספר שנים בפנימיה ושנה בקיבוץ כילדת חוץ. אני יודעת שהכל השתנה מאוד, ואתקשה למצוא בו את הדי  הילדות ההיא תחת הבתים המפוארים ורחבי המידות, הטיפוח הסביבתי החדש, הבריכה, בית הקפה הפופולרי, זה אינו אותו יישוב.

האמת היא שביקרנו בו פעמיים, פעם בנסיעה קצרה מבלי לרדת מהמכונית לפני כשמונה שנים, ופעם אחת ביקור של ממש, לפני שלוש שנים, אצל דודי מצד אבי. אבל שריון המשפחה הגן עלי היטב מסופת הרגשות שעלולה הייתה להתרגש בעקבות מראות, דמויות וקולות מהעבר ההוא.  גם בגלל זה מביאים ילדים.

אני חושבת שאצא לדרך, וזה יקרה כאן בבלוג.

10 בדצמבר 2011 – 21:27 קטגוריות: כללי | תגובות (19)

זמן. רעש. יעל קרוב. הארץ, עץ צהוב

בכל יום שחולף אני מרגישה על בשרי באופן חריף ועמוק יותר את התופעה הכי מטרידה של גיל40 פלוס (42) בפורמט החיים המסוים הזה. לא מזמן אמר לי מישהו, תאגידים  יודעים שהבעיה שהכי מטרידה את בני המעמד הבינוני פלוס, הוא לא היעדר הכסף, אלא הזמן. אז כסף נחוץ לי מאוד, כל הזמן, אבל בעניין הזמן – אני חווה את זה כמתקפה, הזמן שנותר לי לדברים שאני באמת אוהבת לעשות, הולך ומתכווץ בכל שנה. אולי גם בגלל שאני צריכה לעבוד הרבה יותר בשביל אותו כסף, זה שנשחק כל הזמן, אבל זה לפוסט אחר. זה גם מורכב יותר.
אלוהים יודע, וגם אתם ואני בעצם, שאני לא בראש הסולם הקרייריסטי, יש לי רק שני ילדים, לעומת חברות עם שלושה וארבעה, ובכל זאת אני מרגישה שאני במרוץ האיוולת הגדול, ומחפשת תדיר אחרי  כמה שניות אוויר.
בשנה האחרונה ראיתי כנראה שני סרטים בקולנוע, אולי שלושה. פעם אהבתי קולנוע. סרטים אסייתים בפרט. על טלוויזיה ויתרתי לגמרי, כולל סדרות מומלצות. קצב קריאת הספרים שלי עומד על ממוצע של אחד בחודש וחצי, מעט מאוד יחסית למה שאני רוצה ומחכה לי על המדף. וכל אלו כואבים עוד פחות מהתחושה שהזמן שלי עם הילדים הוא באחוזים כל כך בודדים מה שהיה צריך להיות; כלומר, לא בדרכים, כשדוהרים במכונית בין חוגים, בהמתנה לאחד מהם או באיסופו מחבר, בתור לרופא כזה או אחר, בין הקניות הפונקציונליות ויתר הצווים הקבועים של השגרה. המושג המאיים והשנוא כל כך על הורים בני התקופה, זמן איכות, נשחק לחלוטין תחת ההווי הזה, וגם ניתוק הכבלים בטלוויזיה (היו להם הרגלים קבועים) לא הקל במיוחד את המועקה הזו. לא מפתיע שהכתבה הזו בגלובס על יעל קרוב עוררה כל כך הרבה אמוציות, ניהול זמן הוא עקב אכילס מפלצתי בעידן הזה, והדוגמה הקריקטורית רק שיקפה לרבים את האבסורד בקיום כזה.
פתאום אני מתחילה להבין מאיפה באים כל הביטויים שפעם נראו לי כל כך מדכאים, רווי ייאוש וזקנים: "נתחיל לחיות, אחרי הפרישה", "כשהילדים ייצאו מהקן", "אחרי שנתתי את כל חיי למשפחה ובעלי החלטתי להשקיע בעצמי". אבל רוב הזמן נראה לי שהכל מנווט בידי שיטה מחושבת מאוד. כי מי מתחיל מהפכות בגיל שישים, והכתבה המרתקת הזו במוסף הארץ, של רון פרסלר "כיצד העבודה נעשה חיינו", חידדה לי עוד זווית במחשבות האלו. כי כאן, אני עובדת כעשר שעות ביממה, שליש מהן מהבית, כי באמת הטשטשו לגמרי הגבולות בין העבודה לחיים, עם המכשירים הניידים ששולטים לגמרי בזמן שלנו, לא פלא שאנחנו מצטמצמים. הפרטי, האינטימי, היופי, הביחד הממשי שיש בו סבלנות, הקשבה, יצירה, ולא דחיפות קבועה סביב המשימה הבאה.
מפגישה קצרה מידי עם חברה אהובת נפשי, זו שנדחתה ונדחתה במשך חודש ימים בעקבות כל המוזכר לעיל, יצאתי וקלטתי את העץ הצהוב רב ההוד והיופי הזה, בתל אביב, רחוב פקיעין פינת ז'בוטינסקי. כל זה עוד מחכה לי.
2 בדצמבר 2011 – 21:54 קטגוריות: דברים אחרים, חרדה, לישון, מה קורה | תגובות (13)

עודכן – המכתבים (והתמונות) של עלי מוהר

עדכון: המסמך עלה לאתר

מהפגישות הפנטסטיות שהחיים זימנו לי: הערב פגשתי את אשתו הראשונה של עלי מוהר, אירית, שהסכימה לתת לי לפרסום מכתבים שכתב לה עלי בזמן שירותו הצבאי ואחריו, ותמונות מנעוריהם וחתונתם. הפגישה הייתה אינטימית מבחינתי, לא ביקשתי רשות לצטט ממנה, ולכן לא אעשה זאת, אבל רק אומר שהיא הייתה מרגשת עד העצמות הדקות, ושאני חשה מבורכת במזל בקבלת הנכס האינטימי מבחינתה והתרבותי שמסרה לי. אפילו שיר מצחיק מאוד שכתב לה נמצא שם. מחר יפורסם מבחר מזה בסריקות וציטוט בסלונה. (תודה רבה לאיילת מוהר).

30 בנובמבר 2011 – 21:15 קטגוריות: כללי | תגובות (3)

לבד

זה נוהג מאוד ותיק, הרגל ממש, בשבילי, לצאת לבד. מאז שהגעתי לעיר הזו, בגלגולים שונים ומשונים שלי בה, לשבת בבתי קפה, מסעדות, בעבר גם ברים, ואפילו ללכת להופעות, אול-ביי-מיי-סלף. היטב ידוע לי כי זה נחשב נוהג תמהוני. עם השנים את לומדת לאמץ את המוזרויות שלך, לתת להן בית חם, להסכין עם האפשרות שהן יחזקו את התמונה החלקית שמתקבלת עלייך בקרב זרים, למה לבד? התשובה היא שאני באמת לא יודעת, ובאופן מעציב, לאחרונה שמתי לב בהופעות, אני מרגישה פחות ופחות נוח עם התגובות המדומיינות של זרים למנהג הזה שלי. אני מכילה את סימני השאלה, המבוכה והחביבות המעושה של נותני שרות ומקבליו, משתדלת להיעלם לתוך בגדים כהים שאין בהם כל דרמה, סתם פונקציונליות, מסלקת כל סימנים של בולטות, אבל התחושה היא שבכל זאת נוכחת מאוד, מידי, בלבדיות הזו, ככה זה בזמן האחרון. מובן שאני יוצאת גם איתו, שלא מחבב את המוזיקה שאני עורגת לה, ופה ושם עם חברות שחולקות טעם דומה, אבל מתקשה להיגמל מהצורך להגיח לבד למקומות האלו שיש בהם בשבילי כמה סיבות לחיות.

אבל מאחורי כל 'לא יודעת', אמר הפסיכולוג, יש תשובה. נדמה לי שאני מקיימת את המסעות האלו כדי לא לפחד מזה, אפילו כדי לטבוע בזה, בווליום העצום שיש ללבדיות בהם. קשה לי למקם את המבט החוצה בהם, רק לעתים רחוקות אני רואה בהם סיפורים ואנשים, ולא רק בגלל האייפון הכמעט חדש הזה.  גם לפניו הייתי במין טריפ פרטי מאוד, טקס שביני לבין המוזיקה, ביני לבין האוכל, ביני לבין הספר שאני לוקחת לקפה. דווקא בהופעות בהן ריטואל הרוקנרול היצרי מבקש שיחה שמפרקת את המתח הזה, אני כולאת את זה פנימה.

במחיצה אחרת מחכים החיים, הילדים, המחויבויות. בחלל הזה אני בלתי חדירה לכל אלו. אבל פה ושם מסתנן זוג עיניים, כאלו ששואלות, אבל למה?

 

29 בנובמבר 2011 – 21:47 קטגוריות: אינטימי, דברים אחרים | תגובות (11)

בעבודה קשה, טיפשה

פורסם הבוקר בסלונה

גבירותיי ורבותיי, זו פארסה, מדורת הבלים. והפעם – מצחיק ועצוב – אני חלק מזה. הכל התחיל אתמול בבוקר, כשהגבתי לבר רפאלי בטוויטר, הרשת החברתית שאני משחיתה בה שעות רבות מכפי שאני מוכנה להודות, אחרי שכתבה בהקשר לחוק החדש: "כשקראתי את המאמרים על חוק לשון הרע ראיתי סימני דולרים במקום אותיות. היתכן!?", ומיד הוסיפה: "ובכל זאת חצויה לגבי החוק. אפשר שיהיה רק לגבי רכילות? פליז". המענה שלי היה עוקצני: "ממה בנית קריירה אם לא מרכילות, צבועה?". להפתעתי היא ענתה לי (שלא כהרגלה בטוויטר) תוך מספר דקות, תגובה שהפכה תוך דקות לקלאסיקת רשת "מעבודה קשה, טיפשה". תוך זמן קצר במיוחד התפתחו הדברים הבאים: אייטם בדה מרקר שהתנוסס בעמוד הראשי מעל הכותרת, כמובן עם תמונתה של דוגמנית העל, כותרת ראשית באתר גלובס, כן, גלובס, עיתון כלכלי מוביל, אייטמים ברכילות של וואלה, YNET, Mako, בישראל היום, ובפייסבוק של עכבר העיר. ואז גילו את הסקופ בערוצי הטלוויזיה, ולהשתאותי העצומה הוזמנתי להתראיין על כך ב"לילה כלכלי" בערוץ 10 (השבתי בשלילה) וסיפרו לי שדיווחו על כך בחדשות 10, אייטם בגיא פינס היה כבר צפוי, ואפילו בינשופים האנינה החליטו להמחיז את הציוצים בהגשת דרור פויר ולירון תאני.

ולכל אורך היום זמזמה לי בראש המחשבה, תגידו, ה ש ת ג ע ת ם? אני לא מתחסדת, וגם לא צבועה: נעים כשכותבים את השם שלך, ובהתחלה כל זה היה מבדר מאוד, כי בשורה התחתונה, התגובה של בר הצחיקה אותי, ואם כבר חוק לשון הרע, אשמח להגן על זכותה הלגיטימית מול מחוקקים עלובים להגיב כך.  כפי שכתב אתמול ידידי גל מור, בבלוג המעולה חורים ברשת, מדובר בהבעת דעה, והגיע הזמן להעמיד דברים בפרופורציות עם ההתלהמות בנושא לשון הרע. אבל לא הפסיק להציק לי, איך המציאות התעוותה ככה, שהזווית לטיפול באישור התיקון לחוק לשון הרע, זה שממיט סכנה עצומה לחופש העיתונות, נבחר הגג הקוריוזי הזה לכותרת ראשית.

תראו, אני עצמי מתפרנסת מעיתונות שעושה שימוש בסלבז להעצמת הכניסות ומכאן מפיקה את לחמה. בסלונה יש רכילות שמוגשת מאתר Eonline, וסיקור במינונים סבירים של שמות, גם בר רפאלי. אפשר להבין את מדורי הרכילות, שמסקרים כל צעד של רפאלי, אני רואה בעצמי איך שמה מוסיף לרייטינג, אפרופו צביעות, והיא על שלל השערוריות שהיא מעורבת בהן, הפכה כבר למעין אייקון בתרבות הישראלית. יותר קשה לי להבין מהדורות חדשות ועיתונות כלכלית שמשחקות במשחק המרדד והמסוכן, הגשת הנושא הדרמטי כל כך עבורינו בפריזמה כזו.

יש רובד שלם של משמעות ודיון בתוך התקרית הזו: רפאלי אכן מינפה את מעמדה כדוגמנית על גם בעזרת צהובונים ומדורי רכילות, וסיקור חייה האישיים, לצד זה שהיא אכן אשה יפה מאוד שעובדת קשה. גם אמא שלה כנראה לא סגרה בפניהם את הדלת (לכאורה!). היא מתפרנסת בעזרת תאגידים עתירי ממון שגם אותם משרת היטב האיום החדש על העיתונאים, כבילת היד המתחקרת, נניח בנושא תנאי העסקת העובדים בסין. כמו שהעירו רבים, הרכילות היא נושא שולי בהשלכות של החוק החדש, אבל לחייה של רפאלי היא רלבנטית מאוד. אני מודעת היטב לעובדה שעל הדוגמנית הופיעו אייטמים מרושעים, חלקם מן הסתם לא בדוקים ולא נכונים. חבל שאין לה עצמה את המודעות לראות את העסקה שהיא מתנהלת בה, של התן וקח, במקום תלונות כוללניות ומשמיצות, הייתי ממליצה לה לגייס קצת הומור עצמי.

בקומות נוספות של רובד הדיון אפשר להביט בייצוג המציאות המוגבר באופן קריקטורי של הביטוי הסלבי ברשתות חברתיות, כבר לא צריך לראיין סלב, לתחקר על חייו, מספיק לשתות את ציוציו. שיחה עם רכילאי מ"ישראל היום", הבהירה לי שהעניין היה כאן מיוחד משום שרפאלי לא אדם שמרבה לשחרר את לשונו, להגיב לעיתונאים או לעם ובפרט להיתפס בביטוי בוטה כזה. נראה שגרמתי לנסיכה עם הגינונים האמריקאים המתקתקים לא להתאפק, ולחשוף נקודה רגישה כנראה באופן מלא חימה ואותנטי. תמיד עדיפה אותנטיות.

ולבסוף, נדהמתי מצבא המעריצים המסור של בר בטוויטר, מכל רחבי הגלובוס. אלו טרחו לגדף אותי בברכות בעברית ובאנגלית כמו "זונה מכוערת", "קנאית מסריחה", ולספק לי פנטזיה כאילו הייתי איזה אחת שהעזה לתקוף את ג’סטין ביבר. גאווה למדינה.

23 בנובמבר 2011 – 14:33 קטגוריות: דברים אחרים | תגובות (5)

נורמלית

רוח הרפאים של הבלוג כותבת את הפוסט הזה הערב.

בזמן האחרון שבה ותוקפת אותי התובנה שהמחיר שאני משלמת כדי להוכיח לעולם ולעצמי בנוגע לתו התקן הנורמטיבי, מגוחך ככל שזה יישמע, גבוה מידי לבריאות שלי.

הבעיה היא שאני במלכודת שבניתי לעצמי. מרוב מאמץ להתאקלם לתוך השבלונה, נמחקו לי הפנים. אולי זה עודף ימים בחיק הקונפורמיות המשפחתית שמפיקים ממני את הקול הזה המתקרבן, אבל אני כבר לא בטוחה שאני עדיין קיימת.

נדמה לי שאף פעם לא הפסקתי להיאבק להוכיח שאני לא אמא שלי, גם אם העמדתי פנים שזה מזמן מאחוריי וההפרדה היא כשל שתי גלקסיות מנותקות. וזה לא רק הצל הענק שלה אלא גם ההסטוריה שבה המוזרה תמיד נדבקה אלי, התגית הקבועה שלי.  הנה, אני בת 42, נפטרתי ממנה חיצונית, אבל בתוכי היא מייבבת. כמו בדפים בספר אני מדפדפת בה, היא הולכת ודוהה. שמיכות התפקוד, הן יהרגו אותה.

סיטואציות שונות במפגש שלי עם אנשים חדשים ואקראיים משקפות לי יותר מכל את השאלה, יופי, הצלחת, מרוצה? כולם מאמינים וזו באמת האמת החדשה, הגעת לארץ הקונפורמיות והשארת את איברייך בהפקדה במקום לא נודע. כולם קונים את הסרק הזה שאת מוכרת, הבלי יום יום, רהיטי המציאות והסעות קבועות,  המשכורת בבנק. טוב לך?

בסוף הבנתי למה מת הבלוג הזה.

 

14 באוקטובר 2011 – 21:17 קטגוריות: אינטימי, חרדה, לישון | תגובות (8)